5775 פניני המזרח, פרשת בהעלותך

peninei hamizrach

5775 פרשת בהעלותך

שרשרת התורה

כתוב בפרשת השבוע פסוק מוכר מאוד. “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” פירוש עניו שָפָל וְסַבְלָן

מיום עלותו לירושלים היה רבי יוסף חיים זוננפלד –רבה של ירושלים- זכר צדיק לברכה מתגורר בשכונת “בתי מחסה” שבעיר העתיקה, דירתו היתה בקומה תחתונה, שהיו צריכים לרדת אליה כמה מדרגות. הוא בחר דירה זו כי חלונותיה היו מכוונות בדיוק אל מול הר הבית. למעלה מדירתו בקומה העליונה היה המשרד של “ועד פקידי ואמרכלי אמשטרדם” שבירושלים שמנהלו ומזכירו באותם הימים היה רבי ישראל לבל.

היה זה ערב שבת קודש, נזכר רבי ישראל שהאשה שגרה בקומה השלישית, מרת רוזנפלד זכאית לקבל סכום כסף שהגיע עבורה מחו”ל ובקש מהשמש כי יואיל לקרוא לאשה שתבוא לקבל את המגיע לה.

השמש התבלבל, טעה טעות משולשת. א’ החליף את השם רוזנפלד בשם זוננפלד, ב’ במקום לעלות למעלה קומה אחת ירד קומה אחת, ג’ החליף את האשה ברבה של ירושלים.

ירד השמש לביתו של רבי יוסף חיים שכבר היה מבוגר ואמר לו שרבי ישראל ביקש שיכנס אליו לבית הועד, בלי לחשוב הרבה נטל רבי יוסך חיים את שבעים שנות חייו את גאונותו ואת הדרת פניו יחד עם רבנות ירושלים ועלה לרבי ישראל. כשפתח הדלת והנה רבה של ירושלם עומד שם השתומם רבי ישראל והחל ממלמל: מה עושה הרב של ירושלים אצלי אם זקוק הוא, למה לא שלח לקרוא לי והייתי בא מיד. אולם השיב רבי יוסף חיים בניחותא בא השמש והזמינני אל כבודו ובאתי.

שמע רבי ישראל והשתומם עוד יותר וכי יעלה על דעתו של מישהו שאני אשלח לקרוא לרבה של ירושלים, החסר דעת אני או חס ושלום מבזה אני את התורה! תוך כדי מחשבה נזכר כי ביקש מהשמש לקרוא לאשה מקומה השלישית. ומיד אמר אוי אוי ודאי החליף השמש את השמות במקום רוזנפלד לזוננפלד והלך והזמין את הרב, רבי ישראל חזר וביקש מחילה על כבוד התורה. וסיפר לרבי יוסף חיים מה קרא ואיך התבלבל השמש והבטיח להעניש את השמש

רבי יוסף חיים התחיל להתחנן ולבקש בכל לשון של בקשה שלא לפגוע בשמש, והוסיף כי טעות כזו יכולה לקרות לכל אדם ובכך יצא מהמשרד אך לא חזר לביתו אלא עלה לקומה השלישית דפק על הדלת של אותה גברת רוזנפלד ואמר לה שרבי ישראל מבקש שתרדי אליו למשרדו כדי להעניק לך כסף.

זו היא ענוה אדם כה גדול בתורה, ואף אם לא היה גדול בתורה ורק היה מבוגר, ואפילו אם לא היה מבוגר אבל אדם פשוט וצעיר, הוא היה שפל וסבלן והתחנן שלא יכעסו על השמש שטעה ולא רק שלא חזר ישירות לביתו אלא עלה לומר לאשה שתרד למשרד אפילו שהיה רבה של ירושלים ומבוגר ועוד אחרי הטרדה. כמה יפה היא מדת הענוה

חידה

מה זה?
זה מריח כמו צבע ירוק,
נשפך כמו צבע חום,
ונראה כמו מכונית אדומה?

תשובה לשל שבוע שעבר

0

צמיד התורה

ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה’ את משה. כך כתוב בתחילת הפרשה והמפרשים שואלים מדוע כתוב כאשר צוה ה’ את משה ומסבירים שבאה התורה ללמדינו שאהרון לא שינה דבר ממה שצוה ה’ את משה.

ויש לשאול הרי איך היה אהרון משנה ממה שאמר ה’ הרי ה’ יתברך צוהו לעשות משהו איך יעשה להיפך ולא עוד אלא אנחנו מדברים על אהרון הכהן שהיה מנהיג ישראל יחד עם משה וודאי שיעשה מה שאמר לו ה’ אז למה הודיע לנו הפסוק שלא שינה אהרן דבר?

והנה בזמן שבית המקדש היה קיים היה נס שכל זמן שבני ישראל היו עושים רצון הבורא עולם שהנר האמצעי שהוא נקרא נר המערבי היה דולק כל היום וכל הלילה וממנו בבוקר היה הכהן לוקח אש להדליק את שאר הנרות. ועתה בא הפסוק ללמדינו שבחו של אהרן שכל זמן שהיה חי לא היה הנר כבה כמו שהיה גם בבית המקדש.

ועוד תירוץ שילמדינו לקח והוא, המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש הייתה בת שבעה מנורות 3 מכל צד ואחד אמצעי והם מסמלים את אברהם, יצחק ויעקב. משה, אהרן, דוד ושלמה. והנר האמצעי הוא הנר שסימל את משה. והנה ה’ צוה את אהרון שהנרות יהיו מוטים כלפי הנר האמצעי ללמדינו שמשה החשוב מכולם שהרי כל חשיבות האבות הוא בגלל שמירת התורה והמצוות ואם כן משה שעל ידו ניתנה התורה צריך להיות הנר האמצעי.

והנה אהרון שהיה אחיו הגדול היה כל יום צריך להדליק הנרות וכל יום היה צריך להטות גם את הנר שהיה מסמל את עצמו אל מול הנר האמצעי שהוא משה ובכך היה צריך להראות שמשה חשוב ממנו אפילו שהוא מבוגר ממנו וזה הוא דבר קשה מאוד שאח גדול כל יום ויום יעשה מעשה שמראה שאחיו הקטן ממנו יותר חשוב ממנו ולכן התורה אומרת “ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה’ את משה” שבכל זאת עם כל הקושי בזה עשה אהרון מה שצוה ה

מעשה אבות

מעשה היה עם הרב חיים חזקיה מדיני ( “השדי חמד” נקרא על ספריו) שהיה לו גמ”ח להלוואת כספים לנצרכים יום אחד לוה ממנו כסף סכום נכבד אדם שידוע ומוכר כאדם ישר ונאמן. וגם עכשיו היה נאמן וכל חודש היה מחזיר כמות המוסכמת מראש.

והנה עברו כמה חדשים ולא הגיע לשלם את חובו ראה זאת הרב והצטער מאוד ואמר ” חבל כי עכשיו אם יבוא אדם להלוות כסף לא יהיה לי לתת לו ואפסיד מצוה” כעבור כמה זמן פגש הרב את מיודעינו ושאלו היכן הוא ומדוע לא בא לשלם בכמה חדשים האחרונים. ענה לו האיש היו לי כמה לחצים ועניינים שהטרידו אותי.

כשמוע הרב נעשה חיור וצבע פניו הפך ללבן, וקרא או ואוי לי עברתי אל איסור תורה של “לא תהיה לו כנושה” (הכוונה שלא לדחוק אדם שלוה כסף להחזיר אם אין לו) ומיד קרא לשלושה יהודים שהיו באזור לבוא אליו ואמר שישמעו הריני מבקש מחילה מאדם זה שהייתי לו כנושה. (ההכוונה שביקש סליחה ממנו בפני שלושה אנשים על שדחקו לכסף)

האיש עצמו היה בהלם אחר שראה את ענותנותו של הרב ואמר הרי אני צריך להתנצל שלא באתי לשלם כל חודש כמו שהסכמנו. אתה! פרץ הרב בקול אתה היית במצב קשה ומוצדק אתה על פי התורה, אני הוא שצריך לבקש סליחה אנא מחול לי. הרב סירב לעזוב את האיש עד שענה לו “מחול לך” ושוב ביקש הרב מחילה 3 פעמים והלה השיב לו מחול לך 3 פעמים.

כך היא דרך החכמים לומדי התורה מתנהגים על פי התורה בעונה ויראת שמים

 

דבר הלכה

לאחר שהתעטף בטלית יניח תפילין ולפני שמברך על התפילין יכוון בהנחתם שצונו הקב”ה להניח ארבע פרשיות אלו (הכתובים בתוך התפילין) שיש בהם יחוד שמו (שמדברים על היות ה’ אחד ושמו אחד) ויציאת מצרים (וכן מוזכר בהם יציאת מצרים). וכן יכוון שמניחם על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה איתנו, שהם מלמדים על יחודו, ושלו הכח והממשלה העליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישעבד הנשמה שהיא במח וגם את הלב ישעבד אל ה’ שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור את הבורא וימעיט את הנאותיו.

נכון שלא להפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו במעשה קטן ואפילו אם בא עני ומבקש צדקה יחכה עד אחר הנחת תפילין של ראש. והטעם משום שיש בזה היסח הדעת. אבל אם עשה מעשה או נתן צדקה אם לא דיבר לא יברך ברכה שניה על תפילין של הראש אבל אם דיבר ביניהם יברך על תפילין של ראש שבדיבור “על מצות תפילין

.