ראש השנה 5776

peninei hamizrach

5776 ראש השנה א

שרשרת התורה

כתוב בגמרא אמר הקב”ה “אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם” צריך להבין מה הכונה “עליכם” מדוע דקדק לומר שנמליך עלינו? וצריך לומר שאין הכוונה שתמליכוני על שמי השמים העליונים, אלא שתמליכוני במובן הפשוט ביותר, שנמליך את ה’ כאן בזה העולם. הסוד הגדול הוא שהשי”ת מצוי הוא ולא כמחשבת הפילוסופים אשר אומרים בטעותם כי השי”ת בהיותו גבוה מעל גבוה קבע משכנו בעליונים ולא בתחתונים, לא כן אמונתנו, כי אנו מאמינים בני מאמינים שהוא מצוי כאן בתחתונים, ומלוא כל הארץ כבודו וזהו סוד המלכות עלינו ואצלנו.

האדם יכול להמליך את הקב”ה על כל העולמות כולם מעמקי תהום עד לשמים ושמי השמים, על ארבע כנפות הארץ ועל כל חלל העולם ומלואו, יכול הוא להמליכו על כל יצורי תבל וברואי מעלה ומטה, הן אמת שימליך עליהם את הקב”ה יודה ויבין כי הכל שלו, אבל דבר אחד נשכח מלבו להמליכו עליו, על עצמו ובשרו, רוחו ונשמתו, ואם כן מה הועיל? האדם אשר נברא מחומר הוא יציר כפיו של הקב”ה האם חסר לו למלכו של עולם שהאדם ימליכו על העולם הרי בורא עולם הוא קונה הכל ולשם מה צריך את המלכתו ע”י האדם? אלא שהשי”ת חפץ בזה אך ורק לטובת האדם עצמו וחיות נפשו, שיתבונן ויכיר ויידע כי עבד הוא למלכו של עולם.

ואם כן הלא אדרבה אם האדם ממליך בדעתו את השי”ת על תבל ומלואה חוץ מעל עצמו ח”ו, הרי אין לך מרד במלכות שמים גדול מזה! שהרי על עצמו אינו ממליך את קודשא בריך הוא. ולכן אמר שתמליכוני “עליכם”.

בכל יום אומרים בתפילה “וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים” ואף בזה יש לדקדק מהו שהוסיף ואמר “עליהם” הלא כיון שכולם מקבלים עול מלכות שמים, ממילא פירושו שנכנסו תחת עול מלכותו יתברך וקיבלוהו עליהם, ולשם מה באה התוספת עליכם? אלא מכאן אנו למדים שלא די בקבלת עול מלכות בלבד “עליכם” משמע התחייבות, והתקשרות במעשה, להיות תחת הנהגת עול מלכות שמים שקיבלנו “עלינו”

וזהו גם מה שאומרים בתפילת ראש השנה “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” ולכאורה מה פשר הבקשה “מלוך על כל העולם כולו” והרי הקב”ה הוא ממילא מלך בכל העולם כולו היה, הווה, ויהיה, ומה שייך לבקש על כך, ואם מפני שאין אנשי העולם מכירים במלכותו יתברך, היה לנו לבקש “ויכירו כל העולם כולו את מלכותך” ומהו לשון התפילה והבקשה מלוך’ אלא שכל זמן שאין כבודו יתברך מתגלה בעולם שיכירו כל אנשי העולם במלכותו הרי הקב”ה מלך בעולם כולו אבל לא על כל העולם כולו, כי אנשי העולם לא הכניעו עצמם לקבל עליהם עול מלכותו לעשות רצונו, ולעבדו בלבב שלם, ולקיים תורתו ומצוותיו. ולפיכך אנו מתפללים “מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”.

אך איך ממליכים את הקב”ה איזה טקס צריך לזה? והתשובה היא, הקב”ה אמר לנו “אמרו לפני מלכיות-כדי שתמליכוני עליכם” תאמרו לפני פסוקים של מלוכה לפני, והלא הם כבר כתובים לנו בתפילה רק עלינו לכוון על כך שאנו ממליכים אותו עלינו

חידה

כמה ימים הם ראש השנה?

צמיד התורה

כתוב בגמרא “בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת (שבועות) על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ובחג (סוסות) נידונין על המים” ויש לשאול למה האדם נדון בראש השנה יותר מבשאר ימים שהרי שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון, כמו שאמרו בגמרא שפסח זמן תבואה הוא ועצרת זמן פירות האילן, וחג זמן גשמי שנה, אבל אדם למה הוא נדון בראש השנה יותר מבשאר ימים?

תשובה כתב הר”ן כתוב בגמרא לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם כונתו הייתה לבריאת העולם שזה סוף בריאת העולם. ותחילת בריאת העולם הייתה ב-כה’ אלול נמצא שיום ראש השנה הוא יום בו נברא אדם הראשון, ולכן גם אנחנו נידונים בזמן שבו אנחנו נבראנו.

והרמב”ם נתן טעם אחר, והוא משום שהקב”ה אינו כבשר ודם. שבשר ודם שן את אוהבו כשיש לו עת רצון, וכאשר הוא כועס דן את אויבו. אלא ה’ יתברך דן אתכל העולם בשעת רצון שהוא חודש תשרי כי יש בו הרבה מצוות שופר, יום כיפור, ולולב ואתרוג, וסוכה, ולכן כיון שעכשיו היא עת רצון לפני הקב”ה דן את כל העולם כולו.

ונראה שנבין על ידי פירוש זה מדוע הקב”ה דן אותנו בתחילת שנה הבאה על שנה שעברה, לכאורה היה צריך להיות הדין בסוף שנה שעברה? והתשובה היא כי בחודש תשרי יש עת רצון לפניו כמו שביארנו.

מעשה אבות

אחת מהעצות לזכות בדין בראש השנה היא, להעביר על המידות. כמו שאמרו בגמרא אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. מעשה היה עם הרב יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, וממנו נלמד מה כוונת הגמרא להעביר על המידות.

בעת כהונתו כראש אב בית דין בירושלים בא לפני בית הדין דין תורה בין איש לאשתו. לאחר שמיעת בצדדים ועיון בדין פסקו הדיינים כפי ראות עיניהם דין תורה. בני משפחת האשה ראו עצמם נפגעים מפסק הדין, והיו מהם כמה תקיפים בדעתם שסירבו להשלים עם פסק הדין. הלכו לביתו של הרב יוסף חיים זוננפלד והתפרצו אליו בצעקות וגידופים. היה זה בשבוע שלפני ראש השנה.

הרב המשיך לשבת בשלוה והמשיך לעיין בתלמודו, כשגברו המהומה והצעקות הזדקף הרב לפתע מלוא קומתו ופנה אליהם בקול תקיף ונמרץ. “שמעו נא מה שברצוני להגיד לכם” בחדר הושלך הס והרב המשיך “אם צדקתם בטענותכם ובתרעומותיכם, ואני ובית הדין טעינו, הרי כבר מסרתם דינכם לשמים, וה’ הטוב יכפל בעדנו, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל! -הרעים בקולו בשאגת ארי – אם הצדק אתנו והוצאנו דין אמת לאמיתו, הרי אז, הרי אז,” ( חזר על דבריו פעמיים, ועשה הפסקה קלה) מיד החווירו פני כולם בציפיה לתגובה עזה ונמרצת “אם אמנם צדקנו בדיננו, הנני מודיע לכם כי אני מוחל לכם במחילה גמורה על כל הצער שגרמתם לי ולבני ביתי, והריני מהרך אתכם שתיכתבו ותיחתמו לחיים טובים ולשלום”

המומים ומבוישים הפנו את גבם ומיהרו לצאת.

הרב יכל לכעוס עליהם בצדק אמנם העביר על מידותיו וזו היא כונת הגמרא כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו

דבר הלכה

בתפילה של ראש השנה אומר “המלך הקדוש” במקום “האל הקדוש” ואם טעה וחתם “האל הקדוש” אם נזכר תוך כדי דיבור שהוא כאומר “שלום עליך רבי” ומיד חתם “המלך הקדוש” יצא. אבל אם לא נזכר אלא לאחר מכן חוזר לראש התפילה. ואין חילוק בזה בין תפילת ערבית של ראש השנה לשאר תפילות של ראש השנה. ואם ברור לו שהתפלל על הסדר מתוך הסידור רק שמסופק בגמר הברכה אם סיים המלך הקדוש אין צריך לחזור. וכל זה דוקא בראש השנה אבל בעשרת ימי תשובה ראה בעלון של ראש השנה ב’

אם טעה ולא אמר “זכרנו לחיים” “מי כמוך” “וכתוב לחיים” “ובספר חיים” בין אחד מהם בין כולם אינו חוזר. ואפילו לא עקר רגליו לעשות עושה שלום אלא שחתם ברוך אתה ה’ שבסוף אותה הברכה. ובזה אין הבדל בין ראש השנה לעשרת ימי תשובה. אך אם שכך לומר “זכרנו לחיים” בעשרת ימי תשובה יאמר אותה בשומע תפלה

לאחר התפילה נוהגים לומר כל אחד לחבירו “לשנה טובה תכתב” ויש אומרים שיאמר לשנה טובה תכתב ותחתם, ולנקבה אומרים תכתבי ותחתמי


 

 

5776 ראש השנה ב

שרשרת התורה

שני בני אדם הגיעו לבית הכנסת בליל ראש השנה, והנה מתברר שנפלה טעות בסידור המקומות ולשניהם ניתן אותו המקום, נגשו השניים אל הגבאי והעמידו אותו על טעותו, הלה הודה מיד בטעות והתנצל בפניהם. אולם את הנעשה לא היה אפשר להשיב, וכל מה שיכול הגבאי להציע להם היה שאחד יוותר על המקום לתפילת ערבית. לא היה קושי להשיג מקום שווה ערך למקום שהכין בטעות לשניהם, הבעיה התעוררה לגבי תפילות היום שבהן בית הכנסת מלא מפה לפה, ואז ייאלץ אחד מהם לשבת במקום גרוע יותר. השניים התעקשו אף אחד מהם לא הראה נכונות לוותר, אי לזאת לא נותרה ברירה אלא לדחות את ההכרעה ליום המחרת.

ויהי בחצי הלילה, חלם אחד משני הניצים על המקום, שהנה הוא ניצב בודד בשמים במקום שומם, דממה מוחלטת שררה שם ואף נפש אחת לא נראתה באופק, לנגד עיניו השתרעה דרך ארוכה שאת קצה לא היה אפשר לראות, וכאמור גם היא היתה ריקה החל האיש לצעוד במעלה הדרך ולפתע שמע מאחוריו קול רעש גדול הקול הלך, והתקרב אליו והוא נס בבהלה לצדי הדרך, לפתע עקפה אותו מרכבה מלאה מלאכים צחורים כשלג המרכבה חלפה במהירות ונעלמה באופק. שוב דמם המקום והאיש המשיך בדרכו, אח”כ חלפה על פניו עוד מרכבה כראשונה ובעקבותיה מרכבות רבות כולן מלאות מלאכים לבנים, חלקם גדולים ועצומים, וחלקם קטנים וצנומים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה, הדבר עורר את סקרנותו הוא החיש את צעדיו עד אשר הגיע לככר רחבת ידים, ושם מצא את כל המרכבות חונות. המלאכים שירדו מהן פנו לעבר מזנים ענקיות שעמדו במרכז הככר, והחלו לעלות עליהם. האיש לא הבין מה מתרחש למול עיניו עד שהוסבר לו, הלא ראש השנה היום וכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם, המלאכים העולים על המאזנים נוצרו מהמצוות ומהעבירות שעשה האדם בימי חייו, כמאמר המשנה “כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכל העובר עבירה קונה לו קטגור אחד”. כאשר עושה אדם מצוה בשלימות נברא מלאך לבן גדול וכבד משקל, אך כאשר אין המצוה נעשית בשלימות, נברא מלאך פגום חסר איברים או דק וצנום. והוא הדין לגבי המלאכים הנוצרים ממעשי העבירות אלה שנבראו מעבירות שנעשו בכוונה תחילה או מתוך הנאה נראו כאן גדולים וכבדים, לעומתם המלאכים שנבראו ממעשי עבירה שהיו בשוגג או בהרגשת אונס וכדומה היו צנומים וקטנים. לאחר ששמע את דברי ההסבר פנה לעבר המרכבות, ואכן ראה שעל כל אחת מהן ישנו שלט שעליו כתוב שם של מצוה או של עבירה, על המרכבות שבהן היו המלאכים הלבנים היה כתוב תלמוד תורה, תפילה, כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, שמירת שבת ועוד, ועל המרכבות של המלאכים השחורים, היו שלטים שנשאו שמות עבירות כגון ביטול תורה, לשון הרע, חלול שבת, גזל, קנאה ועוד.

ובינתיים היו המאזנים הולכים ומתמלאים במלאכים לבנים מצד אחד ושחורים מצד שנ,י ובעוד הם מטפסים ועולים על המאזנים, התענין האיש לדעת מי הוא האדם

הנידון במשפט זה, כאשר משיבים לו שהוא עצמו נידון במשפט, הוא נדהם ונחרד לראות כי כמעט כל המלאכים כבר ניצבים על המאזנים וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים, ידוע ידע כי אם זו תהיה התוצאה הסופית יהיה דינו כדין הרשעים וע”כ החל רועד כולו מפחד. והנה הכרוז מכריז ושואל האם נשארו עוד מלאכים? התשובה היא לא! ושוב שואל הכרוז אולי סבל היהודי ייסורים במשך השנה ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות? בהישמע השאלה הזו הופיעה לפתע מרכבה נוספת מלאה מלאכים שנבראו מכח היסורים שהתיסר במשך השנה החולפת. את מלאכי היסורים שקלו במאזניים נפרדות ובמקביל הורדה מעל המאזניים הגדולות כמות של מלאכים שחורים השווה למשקל אותם מלאכים שנבראו מהיסורים. דבר זה הוסבר בכך שייסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו, עתה רווח לו מעט כי ראה שמשקל המלאכים השחורים הולך ויורד, אט אט הלכוכפות המאזניים לקראת איזון, ואת מקום הפחד הנורא שהיה לו מקודם לכן, תפסו המתח והדאגה האם יזכה להכרעה לטובת המלאכים הלבנים או אולי יוכרז כבינוני, בעל מחצה מצוות, ומחצה עבירות או שמא חלילה תיפול ההכרעה לרעתו. בעוד סימני השאלה מתרוצצים במוחו, הכריז הכרוז, “כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו! על כן בטרם נכריע את הדין נעמיד את האדם הנידון בנסיון ונראה האם הוא מעביר על מידותיו”.

מיד נשלח משמים המלאך הממונה על הנסיונות כדי לנסות את האיש אם יוותר לחברו. המלאך יצא לדרך כדי לבחון את הנידון, ולצורך זה נוצר מצב ששמו נרשם בבית הכנסת על מקום שנועד לאדם נוסף, עתה אמרו בשמים נראה אם יעביר על מידותיו ויוותר? התמונה היתה ברורה ביותר דינו יחרץ בהתאם לנכונותו לוותר, או אז הקיץ האיש משנתו והכריז בהתרגשות, אני מוותר! אני מוותר! ראה ראיתי! כך המשיך ואמר מה גדול כחה של המעביר על המידות, הרי בכחה להכריע את הדין! למחרת היום השכים קום, ומיד בהגיעו לבית הכנסת בקש מהגבאי שיתן לו את המקום הגרוע יותר, המקום היה אמנם גרוע, אך אין ספק שהתפילה שנשא מאותו מקום נאמרה מתוך תחושה אמתית של יום הדין ומתוך התעלות.

חידה

בבית במקדש היו תוקעים בשופר אף בשבת וזה רמוז בשתי מקומות

האחת – כתוב בתהילים “תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו”

והשני בפרשת בהר – כתוב “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם”

תמצא היכן רמוז רמז זה בשתי המקומות

צמיד התורה

כתב רבינו הרמב”ם “אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה. וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והביטו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.” “ומפני ענין זה (כלומר מפני שבשופר מזהירין בר”ה לחפש במעשיו לכך באלו עשרה ימים צריך לעשות מצות ומעשים טובים לחם משנה) נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה, ובמעשים טובים, ולעסוק במצות מהראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה.” עד כאן הם דברי הרמב”ם והוסיף רבינו משה קורדבירו “כששומעים קול שופר הם מתעוררים בתשובה אז יש כח לקול השופר, אמנם אם אינם מתעוררין עצמם ח”ו, אין שופר מעלה או מוריד, אלא העיקר היא התשובה.” עד כאן דבריו.

בא וראה שלא כמדת הקב”ה, מדת בשר ודם, מלך בשר ודם הקובע יום מיוחד בשנה שבו דן כל מי שהמרה פי המלך, מי לחיים ומי למות לבו של המלך אינו נכמר לנוכח האפשרות שייגזר דינם למיתה, ואין הוא מרגיש צורך להתרות בהם ולעוררם לתקן חטאם, כדי שיתייצבו למשפט כשהם נקיים וחפים מכל אשם, ואז יוכלו לצאת זכאים בדין וייגזר דינם לחיים. וכך בהגיע יום המשפט, מעמיד המלך לדין ולמשפט את כל מי שחטא למלך, ולא התעורר לתקן חטאו עד עת המשפט, ובהגיע מועד תחילת המשפט, מעמיד להם המלך סניגור וקטיגור, זה מלמד לזכות וזה לחובה. והנה כיון שלא התעוררו מעצמם לשוב מחטאם עד עת המשפט, אין המלך מייחל שתגבר ידו של הסניגור, וייצא דינם לטובה, אדרבה אין בלבו כל חמלה עליהם, והוא מבקש ללמדם לקח ולהראות להם מה דינו של מי שאינו נשמע לצו המלכות ומעז להמרות פי המלך.

אך מדת השי”ת אינה כן, כל איש ישראל יודע כי אחת לשנה עתיד הוא לעמוד לדין לפני מלכו של עולם על כל מעשיו, אין דבר נסתר מנגד עיניו. אך למרות הידיעה הזאת, אין אדם בארץ אשר יעשה אך ורק טוב ולא יחטא במעשיו, ולא עוד אלא שהבריות לא נותנים לבם לעשות תשובה לפני בוא יום הדין והמשפט, מדת הדין נותנת שכיון שחטאו למלך ולא שבו מחטאם, עתה כבר איחרו את המועד, ומן הדין שביום הדין ינהג בהם המלך ביד תקיפה וקשה. אך השי”ת כרוב רחמיו וחסדיו אינו נוהג כן, אדרבה ביום הדין עצמו נותן ביד ישראל האפשרות להתעורר מעצמם ולשוב בתשובה ולתקן את מה שלא תיקנו עד כה, וכך ביום הדין עצמו בעוד הכל ערוך ומוכן להביא כל ברואי תבל לדין ולמשפט צוה הקב”ה להשמיע קול שופר שמטרתו לעורר הלבבות לשוב אל ה’. כך כתב האלשיך הקדוש. ולכן הבה ניתן לקול השופר לחדור אל ליבנו ולצמרר אותנו עד שנוכל לעשות תשובה ולהתקרב אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מעשה אבות

כתוב בגמרא “אמרו לו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם רבינו ברכנו אמר להם יה’ רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם ולואי, (הלואי) תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם”

הסיפור שלפנינו ממחיש את גודל ההבדל בין פחד בני האדם ממשפט בשר ודם, לבין פחדם מדין ראש השנה. מהלך אדם בחוצות מוסקבה, על כל צעד ושעל הוא מלא חשדנות שמא עוקבים אחריו שמא יעצרוהו לפתע פתאום על לא עוול בכפו, ואם יעצרוהו יודע הוא היטב מהי מידת סאת הייסורים הצפויה לו. ולפתע נעצרת מכונית לידו נראית כמכונית אזרחית ומתוכה מגיח איש חסון המציג את עצמו כסוכן חשאי של המשטרה, בלי אומר ודברים הוא דוחף את קרבנו אל תוך המכונית, משיצאו לדרך הפטיר הסוכן במלים קצרות “הנך צפוי לעמוד לדין בקרוב” והחל לדהור לעבר תחנת המשטרה. לשמע הדברים נחרד האיש עד מאד והחל לשקוע בהרהורים נוגים ביותר, הוא הבין היטב את משמעות העמידה לדין, במדינה אשר אין בה צדק ומשפט, אדם יכול להיות חף מפשע ובכל זאת הוא עלול להענש בעונשים חמורים ביותר. בעיני דמיונו חזה האיש את הדברים הגרועים ביותר, יתכן הרהר שאני צפוי למאסר ממושך, ואולי גם עם עבודת פרך, שמא יגלוני לסיביר, ואולי ייגזר עלי אישפוז בבית חולים לחולי רוח, גם עונשים חמורים יותר לא נעדרו ממחשבתו, יהיו הדברים אשר יהיו מצבי חמור מאד סיכם לעצמו, ויגון עמוק מהול בחרדה נוראה אפף אותו. לפתע נעצרה המכונית באחת הסימטאות, הנהג התרומם ממושבו ותפס את מקומו ליד האיש, מה קורה עתה, שאל את עצמו, אך לא נותר זמן למחשבות הנהג פתח פיו ואמר לו, “יודע אני שהנך יהודי גם אנכי יהודי כמוך, אתה סברת לתומך שאני מובילך אל בית המשפט של שלטון הרשע בארצנו, אך טעות היא בידך, כאשר אמרתי לך שהנך צפוי לעמוד בקרוב לדין כוונתי היתה לדין ראש השנה הממשמש ובא, בכך רציתי לעורר אותך לקראת יום הדין.” אך יצאו הדברים מפי האיש, ואנחת רווחה נפלטה מהאסיר המשוחרר, העננה הכבדה של פחד ודאגה פינתה את מקומה לגל של אושר אשר הציף אותו. כדי לבטא את הרגשתו הוסיף ואמר “נו אם זה רק משפט ראש השנה הרי זה באמת לא כל כך נורא כל זמן שסברתי שמדובר במשפט בשר ודם יראתי וחרדתי לגורלי אך עתה שמתברר שמדובר בדין של ראש השנה אין לי מה לדאוג הכל יהיה בעז”ה בסדר.”

נוכל ללמוד ממעשה זה את כונת רבי יוחנן בן זכאי שאמר הלואי נוכל שיהא מורא שמים כמו מורא בני אדם. צריך להשתדל לפחות לחשוב את הפחד שיש לנו מבית המשפט אפילו לכמה דקות בראש השנה.

דבר הלכה

בעשרת ימי תשובה צריך לומר “המלך הקדוש” במקום “האל הקדוש” וכמו שכתבנו בעלון ראש השנה א’ אך חילוק יש שבעשרת ימי תשובה אף אם קרא מתוך הסידור אם ספק לו אם אמר “המלך הקדוש” חוזר לראש.

בברכת השיבה שופטנו בחתימת הברכה צריך לומר “המלך המשפט” במקום “מלך אוהב צדקה ומשפט” ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט אם נזכר תוך כדי דיבור שהוא כאומר שלום עליך רבי וחזר ואמר המלך המשפט יצא. אך אם נזכר לאחר מכן או לאחר כמה ברכות חוזר לברכת השיבה שופטנו וכן הדין אם הסתפק אם אמר או לא

אם כבר סיים תפילתו ואז נזכר שטעה ואמר האל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט וכן אם נסתפק אם אמר כמו שצריך או לא יחזור ויתפלל . ויתנה בלשון הזה “אם הנני חייב לחזור ולהתפלל הריני חוזר ומתפלל בתור תפלת חובה ואם אינני חייב לחזור הריני חוזר בתור תפלת נדבה” וישתדל לכוין בתפלתו כראוי עד כדי יכולתו