פרשת ויגש 5776

peninei hamizrach

5776  פרשת ויגש

שרשרת התורה

אחרי שיוסף נגלה לאחיו אומר הכתוב “ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו” במדרש כתוב אמר רבי אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף שהיה קטן שבשבטים כאשר הוכיחם על מעשיהים לא היה להם מענה, כשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כעל אחד ואחד כפי מה שהוא, אחת כמה וכמה.

החפץ חיים היה מספר שבימי נעוריו היה בווילנא שמע שפעם הלכו יחדיו הרב שאול קצילנבויגין זצ”ל והמגיד מישרים הרב פיוויל זצ”ל ברחובה של עיר, והיו משוחחים אודות המשפט בבית דין של מעלה. ואמרו, שוודאי הדיינים שם הם מחכמי אותו דור של הנידון משום שאם יושבים שם גדולי הדורות הראשונים וישפטו לפי מושגיהם, אין אדם שיתא זכאי בדין לעולם, ולכן בטח שהדיינים הם מדור של הנפטר.

אדם אחד הלך אחריהם ושמע שיחתם, פנה אליהם ואמר “רבותי, סילחו לי שהטיתי אוזן לדבריכם, אבל עלה בדעתי שלאור מסקנתכם ודאי תהיו גם אתם בין הדיינים בבית דין העליון. אם כן, למה לי להמתין עד כלות חיי שאז תשפטו אותי ולא יהא בידי לתקן, אספר לכם עכשיו מעשי, ותדנוני עכשיו. ואם אצא חייב חס וחלילה, לפחות אדע מה לתקן”.

שמע זאת הרב קצילנבויגין ופנב לרב פיוויל ואמר “צודק האיש, ובהיות ואתה הרב המוכיח של העיר, תשפוט אותו ותוכיח אותו.” נענה הרב פיוויל ואמר “הנני דרשן, אז אספר סיפור. כשהיינו ילדים ישבנו בחדר (בבית הספר) לפני המלמד באימה ויראה, יום אחד יצא המלמד וכמו ילדים רגילים התחלנו להשתולל, החלטנו שאנחנו חיילים בצבא ויש גנרל מפקדים וחיילים פשוטים, החיילים מצייטים לפקודות המפקדים והמפקדים לפקודת הגנרל. לפתע נכנס המלמד לכיתה וכולנו חזרנו להיות מיד ילדים ממושמעים ויראים. עד כאן המעשה והלקח שעלינו ללמוד הוא שאנחנו בעולם הזה יכולים לשחק משחקים כאילו אנחנו שופטים אבל עלינו לזכור כי גם השופטים צריכים לעמוד בדין וכולנו צריכים לתקן את מעשינו.

ה׳ יתברך נתן לכולנו כוחות וכל אחד לפי כוחותיו יישפט, פעם יצאה הצבא הרוסית לאימונים כל החיילים הלכו והעמידו להם אוהלים היערות הסמוכות לעיר וזה היה מקום ישובם לחודש הקרוב. לעומת זאת למפקדים והגנרלים נתנו להישאר העיר הקרובה, הלכו אנשי צבא מטעם הממשלה הרוסית לבדוק אצל מי יוכלו לשים את המפקדים לישון, מצאו בתים ומהם לקחו חדר או שתים או אפילו אגף שלם. תלוי לפי גודל הבית ומספר בני המשפחה.

ולפי דרגתו של המפקד קיבל חדר יותר גדול. המפקד הגדול כמובן קיבל אגף שלם, כאשר הגיעו לבית יצא משרתו לדפוק על הדלת ולהכניס חפציו פנימה. פתח בעל הבית את הדלת ואמר שיש טעות והמפקד לא נשאר בבית זה. שמע המשרת ותמה וכי איזו טעות נפלה? ענה לו בעל הבית שהרי חבירו רק נתן חדר קטן ואילו הוא נותן אגף שלם וזה לא יתכן. חייך המשרת ואמר לבעל הבית אינך מבין הכל תלוי לפי גודל הבית והאנשים שבתוכו.

וגם אנחנו כל אחד מאיתנו יש לו יכולות של עצמו שאין לאחר אם נחיה את חייו של חבירינו את החיים של עצמינו לא חיינו ועל זה ידונו בשמים אם עשינו מה שמוטל עלינו כל אחד לפי מי שהוא באמת

צמיד התורה

ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים

פרש”י מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, ידוע שהצעירים תמיד מתגאים על הזקנים, באמרם שהזקנים כבר נתיישנו ואין בהם טעם, ואילו הצעירים מפותחים יותר, דור חדש מפותח, מה שלא נמצא כבר בזקנים

ולכן יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו, כי הזקנים כידוע דעתם להיפך שדוקא דעת הזקנים מתונה יותר ומחושבת כפי הצורך ולהם יש יותר טעם מהצעירים, והראיה שלהם היא יין ישן שכל זמן שמתיישן משביח

ולכן יוסף הצדיק שעחה לגדולה והיה משנה למלך מצרים פחד שאביו יעקב יחשוב עליו שהוא חושב שהצעירים יותר מחודשים ושעל הזקנים יש לוותר, ואולי יעקב לא יסכים לרדת אליו מצרימה, לכן שלח לו יין ישן לרמוז ליעקב שהוא מבין שדעת זקנים מצונה ומחושבת ומשובחת יותר כך ראיתי בשם ספר קול יהודה

מסופר על רבי מאיר מרוטנבורג, שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ואף לא רצה שאביו יבוא אליו. והסיבה לכך שהגמרא שואלת על אב שבנו הוא רבו אם חייבים לעמוד זה מפני זה הבן משום כיבוד אב ואב משום כבוד רבו. והגמרא נשארה בתיקו וראיתי בשם ספר דברי חנוך שהסביר על הפסוק שיוסף שלח לאביו יעקב “רדה אלי אל תעמוד” שכונתו הייתה לרמוז ליעקב רד אלי על תעמוד מלפני וישבת בארץ גושן.

ואף זה משום שיוסף הבין שלכבד את הזקנים עדיף מכבוד הצעירים

והנה ישנם דעות חיצוניות שחדרו בלב איש שדור הצעיר חכם ומתחדש ומתוחכם יותר מדור העובר, ודבר זה הוא נגד דעת התורה שכל סברא ודבר ידש שבא לעולם הולכים הצעירים אצל הזקנים חכמי ישראל ושואלים מה בפיהם.

ושמעתי פירוש מדהים לכך שהנה הגויים חושבים שבני אדם באו מן הקוף ואם כן דעתם נכונה שכל דור שמתרחק יותר מהקוף חכם יותר ועליו צריך לסמוך. אבל בני ישראל שקבלו את התורה בהר סיני הרי כל דור הולך ומתרחק ממנו ולכן אנחנו שואלים את הדור שעבר כי הוא קרוב יותר לנתינת התורה ולמסורה.

ולכן צריכים אנו לדעת שכאשר אדם שומע פסק הלכה או דבר שאמרו חכמי ישראל הזקנים עליו לדעת שעלינו ללכת אחריהם ולא אחרי הדברים החדשים והדעות החדשות כי אנחנו הדור הצעיר רחוק יותר מנתינת התורה ולא ההיפך שאנחנו יותר רחוקים מהקוף חס וחלילה.

ודעו כי בנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין ולכן שלח יוסף יין ישן לאביו ללמדנו שדעת זקנים חשובה לנו יותר מכל

 מעשה אבות

מעשה היה בנער אחד שהיה גר בכפר והיה עני מרוד ומעולם לא ראה פרי ולא ירק ואף כסף וזהב לא ראה רק נחושת וברזל ראה וכל ימיו אכל לחם קשה. ולנער הייתה אחות גדולה שהייתה גרה בעיר הגדלה והייתה נשואה לשר, שלחה שליחים אל אחיה הנער כדי להביאו אליה.

לפנות ערב הגיע הנער והכניסה אותו אל הבית הגדול והיפה, הושיבה אותו אצל השלחן ושם ישב לאכול עם השר.

הגישו לפניו פרות וכל פרי היה חדש בשבילו וכל מאכל שהוגש לפניו מעולם לא ראה ולא טעם וכמובן היה בהלם.

כשהגיע שעת לילה הראו לו את חדרו, ושם ראה מיטה עם קישוטי זהב ומזרון גדול ונח, הסתכל סביבו ושם ראה מראה אך מעולם לא ראה מראה וחשב שיש עוד חדר ליד חדרו וגם שם יש מיטה ושלחן, לפתע שם לב שיש שם נער שיושב בחדר הסמוך על המיטה ומביט לעברו, ואינו מוריד עיניו ממנו. כעס עלה בלבו, חוצפן זה מסתכל עלי בלי בושה וככל שכעס יותר ראה שגם הנער כועס ומבטו רציני רץ לעברו וגם הנער רץ אליו הרים ידו וגם הנער מולו עשה כן, החליט שאולי עליו לשכב לישון. אך פחד כי בחדר הסמוך יש נער שרוצה להכותו ברגע שישן יכהו עד מוות, כך חשב, ומיד יצא לספר לאחותו מה קרא. אחותו הבינה מיד מה קרא אך עכשיו לילה ולא רצתה להתחיל עכשיו להסביר לו ושאלה ממנו אם רוצה אולי לעשות שלום עם הנער.

הלך הנער וחייך אל עברו של הנער והרים ידו כעושה שלום, וכמה שמח כאשר הנער מולו גם הוא חייך אל עברו ושמח איתו וכך הלך לישון

דבר הלכה

חייב אדם לומר קריאת שמע מן התורה פעמיים בכל יום בבוקר ובערב שנאמר ובשכבך ובקומך. קודם שיקרא קריאת שמע יכוין לקיים מצות עשה, שנצטוינו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום. וגם יכוין לקיים מצות עשה לייחד את ה’

יקרא קריאת שמע בכוונה ובאימה וכו’ ונוהגין לקראות פסוק ראשון בקול רם (לא בצעקות) כדי לעורר הכוונה

לאחר שאומר הפסוק הראשון אומר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” בלחש, והטעם שאומרו בלחש, כי בשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים קודם מיתתו ציום וזרזם על יחוד ה’, ושאלם אם יש מכם מי שאינו עומד עימי ביחוד ה’, ענו כולם שמע ישראל וגו’ כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד. מיד פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד וכו’ לפיכך אומרים שבח זה, אך כיון שמשה רבינו לא אמרו אי אפשר לאומרו בקול אך לא לאומרו כלל גם אי אפשר לכן תיקנו לאומרו בלחש.

חידה

ויגש אליו יהודה ויאמר … בי אדוני ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדיך כי כמוך כפרעה. יהודה רצה והיה מוכן לצאת למלחמה עם מצרים והיה כועס ומלא חמה, ואם כן תמוה מאוד איך דיבר בצורה כה נימוסית ומתחננת אל יוסף.

יהודה אמר בי אדוני לכאורה “בי” מיותר היה לו לדבר קשות ולומר אדוני?

ידבר נא, למה ידבר “נא” מלשון בקשה היה לו לומר ידבר עבדיך דבר?

ובמקום ואל יחר אפך היה לו לומר ויחר אפך, כרוצה לומר אז מה אם יחר אפל מוכן אני לקרב?

ולמה אמר כי כמוך כפרעה היה לו לומר כי כמוך פרעה בלי “כ”, כרוצה לומר אתה ופרעה שקרנים שניכם בשווה?

מסביר תלמידו של הבעש”ט שכאשר אדם כועס בכדי להתגבר על הכעס יאמר פסוק מתהילים פרק קיט במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך, ויכוון לשם הקדוש שיוצא מראשי תיבות של הפסוק.

אותם ראשי תיבות על סדר הפסוק בדיוק יוצא בי נא אל כ שהם המילים המיותרות שאמר יהודה ורמז שהתפלל אל ה׳ שכל כעסו ישאר מהשפה ולחוץ