פרשת וארא 5776

peninei hamizrach

5776  פרשת וארא

שרשרת התורה

כתוב בתורה אמר משה לה’ יתברך “איך ישמעני פרעה ואנ ערל שפתים” צריך לשאול שהרי כבר אמר משה להקב”ה “לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי”, ועל זה השיבו הקב”ה שאהרן יהיה לו לפה, וא”כ מדוע חזר משה שוב באותה טענה של קושי הדיבור, אחר שכבר השיבו הקב”ה שאהרן יסייעו?

ונראה לתרץ על פי מה שכתב הרמב”ם (פ”ז מהל’ יסה”ת) שאחד מן התנאים הנדרשים לו לאדם בכדי שיוכל לקבל נבואה הוא שיהיה שלם בגופו. ונראה דכיון שמשה היה ערל שפתים, חשש שלא יאמינוהו כנביא כיון שאינו שלם בגופו.

ולפי זה יש לומר שמשה טען שתי טענות לפני ה’ ושונות היו, שלכתחילה טען שאין שפתו ברורה ואין דבריו מובנים, וכך משמע מלשון המקרא שם “כבד לשון אנכי” “לא איש דברים אנכי”, ועל זה השיבו הקב”ה שאהרן יהיה לו לפה, וממילא דבריו יהיו מובנים לפרעה כראוי. אבל כאן טען משה כיון שהוא בעל מום יטילו דופי בנביאותו, וכן משתמע מלשונו “ואני ערל שפתים”, והרי חלוק “הלשון”, “משפתים”, ששפתים הוא האבר החיצוני הקובע אם הוא שלם או בעל מום, ואילו הלשון הוא האבר הפנימי הקובע את כושר הדיבור.

ולטענה זו שלא יאמינו לנביאותו לא יועיל תרגומו של אהרן, כיון שהנבואה עצמה נאמרה ע”י משה, ובהיותו בעל מום לא יתכן שהתנבא, ולטענה זו השיבו הקב”ה בפסוק הבא וידבר ה’ אל משה ואל אהרן ויצוום וכו’, וידוייק שזהו הדיבור הראשון שנאמר גם לאהרן, רצונו לומר בפסוק שמעכשיו והלאה תינתן הנבואה למשה ואהרן יחד, ושוב לא יטילו דופי בנביאותו של משה, כיון שגם אהרן שאינו בעל מום נביא הוא לאותה נבואה.

אבל נשאר לנו לשאול מדוע בפרשת שמות העלה משה את הטענה של קושי הדיבור, ואילו כאן העלה את היותו בעל מום הפוסלו לנבואה.

ואפשר לומר שבפרשת שמות הציווי הוא לדבר אל בני ישראל, וכלשון הכתוב “לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם”, וא”כ לבני ישראל אין חשש שיטילו דופי בנביאותו, כיון שכבר מסר להם סימנים שהוכיחו בבירור את היותו נביא, שאמר להם “פקוד פקדתי” וזה היה מסור להם מיעקב ויוסף שהקב”ה פקד יפקד, ולכן לא חשש אלא שלא יבינו את דבריו ולא יושפעו מדיבורו הלקוי, אבל כאן שנצטוה משה לדבר עם פרעה, וכלשון הכתוב בא אל פרעה, על זאת היתה טענת משה שהרי לפרעה לא הוכְחה נביאותו וממילא בהיותו בעל מום לא יאמין לנבואתו.

צמיד התורה

כידוע, ששמותיו של הקב”ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה, מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה’: “בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו” (ברכות נד ע”א). האדמו”ר מצ’רנוביל, ב”מאור-עיניים” על הפרשה, מסביר שזה בדיוק מה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום: “ה’ אלוקינו ה’ אחד” – “בין שמתנהג עמו במידת הוי”ה בין במידת אלוקים, הכל הוא ה’ שהוא חסד האל יתברך, בכדי שיוכל לקבל אלקותו ית’ בדבר ההוא מאחר שכך צריך לו בעת ההיא”. גם אם ה’ מנסה אותנו ומתנהג עמנו בהסתרת פנים – אנו מאמינים שגם כאן מתגלה חסד ה’, גם זו לטובה.

ממי למדנו זאת?

“וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי”ה לא נודעתי להם”.

אברהם עבר עשרה ניסיונות שבהם הוא ראה את ‘המקום’ – הקב”ה, מרחוק. מאחורי מסכים והסתרות. זה טיבו של ניסיון. במשך תקופות שלמות עמדו אבותינו בצרות, בכל דור ודור, ושם הוי”ה כמעט ולא היה מוכר להם. מעמידתם ומאמונתם לומד ה’מאור-עיניים’: “שצריך האדם העובד לעבוד את בוראו ברוך הוא דווקא באופן הנ”ל בין בטיבו בין בעקו (בין בטובה בין בצרה)”.

לכן, גם במצבים של עלייה והתקרבות, שלאחריהן “רואה שהתחיל להתמוטט – יהיה כיתד תקוע במקום נאמן… כי אולי מנסין אותו בזה”.

החידוש הגדול הוא: “וכשעובד כך בדעת זה – נעשה גם כן הדין רחמים, מאחר שמאמין ומקבלו בשמחה, ומודה לו מאוד, ומחזיק את הדין כאילו הוא חסד – נעשה כן באמת”.

מעשה אבות

מעשה בילד יתום אחד שהסתובב ברחובות ללא אוכל לבוש וקורת גג. פגש אותו יהודי טוב אחד ריחם עליו האכילו והשקהו הכניסו לביתו ודאג לכל מחסורו. שלח היהודי את הילד לחינוך טוב ובהמשך כשבגר עזר לו לפתוח עסק טוב ומכניס.

והילד שבגר עשה חיל בעסקיו והתעשר מאוד. יום אחד התהפך הגלגל על היהודי הרחמן והוא התרושש עד שהגיע לפת לחם. החליט הרחמן – אלך לבני המאומץ והוא בוודאי יעזור לי וישיב לי כגמולי הטוב. אמר ועשה הלך לבנו שקיבלו בשמחה ובכבוד רב שוחחו על דא ועל הא ולבסוף ביקש הרחמן בבושה – זקוק אני לכסף התוכל לתת לי מתנה?
הסתכל הבן באביו המאמץ וחשב בליבו – חייב אני לעזור לאבא בדרך של כבוד לכן אמר בפיו: כרגע אין לי כסף אחשוב בעז”ה כיצד לעזור לך, שב האב לביתו ובינתיים קרא הבן לאחד ממשרתיו הלבישו כעני ושלחו להציע לאב מרגלית יקרה במחיר של דינר אחד. ואכן האב הביט במרגלית והחליט להשקיע בה את אחד הדינרים שנותרו לו.
לאחר מספר ימים שלח הבן משרת המחופש לעשיר לרכוש את המרגלית ב1000 דינרים. כך התעשר האב מחדש בדרך של כבוד ללא שידע שהבן עזר לו (הסיפור מובא בספר ‘מעיל צדקה’)

מעשה ביהודי שהזמין תלמיד חכם אחד לסעוד בביתו. כשבאו להסב לסעודה הושיב בעל הבית כלב ליד האורח! שאל האורח את בעל הבית: וכי לכך הזמנת אותי לבזות אותי ולהושיב לידִי כלב?! אמר לו: “חס וחלילה רבי! אלא שחייב אני טובה לכלב זה על שהציל אותי פעם מענין רע, לכן החלטתי לגמול עמו את הכבוד הזה להושיבו ליד תלמיד חכם

חידה

3=12

4=20

5=30

6=42

9=???       מה המספר ???.

תשובה לשל שבוע שעבר

דינא דמלכותא דינא, דוקא כשכולם שווים אך כאן רק ילדי ישראל היו בגזירה וזה מה שאמרו המילדות לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כלומר שאין להם את הדין בשוה מיד מה עשה פרעה ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד פרעה חזר וגזר על כל הבנים שתהיה הגזירה שווה

דבר הלכה

לעולם יהא אדם זהיר התפילת המנחה שהרי אליהו הנביא זכור לטוב לא נענה אלא בתפילת המנחה והטעם לכך הוא מפני שמנחה היא בסוף כל העבודות ונמצא שמנחה של בין הערביים היא העבודה האחרונה בסוף כל העבודות וחביבה ורצויה כמו תפילת נעילה של יופ הכיפורים ולכן זה שעת רצון

צריך ליטול את ידיו לפני מנחה אפילו שידיו נקיות ואם אין מים מזומנים לפניו לא צריך ליטול אבל אם ידיו מלוכלכות צריך לחפש אחר מים ואם אין מים יקנח ידו בעפר או בבד קשה