5776 פרשת פקודי

peninei hamizrach

5776  פרשת פקודי

להיות בקרבת ה’

“אלה פקודי המשכן משכן העדות” פירש רש”י משכן העדות, עדות לישראל שויתר להם הקב”ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו עליהם.

צריך לשאול איך אמרו חכמינו ז”ל ששבמשכן יש עדות שנמחל להם לישראל חטא העגל, הרי על חטא העגל נאמר “וביום פקדי ופקדתי” שכל פורענות שיש בעולם הינה בגין חטא העגל הרי שלא הייתה מחילה? מבארים המפרשים שהיו שתי פרענויות שרצה הקב”ה לעשות לישראל אחרי חטא העגל, אחד, שסילק שכינתו מהם, והשני, שרצה לכלות את בני ישראל. את פורענות של השראת שכינה מחל להם שחזר והשרה שכינתו במשכן, אבל העונש של כליה ח”ו עדיין לא נתכפר.

לפי דברים אלו עדיין נשאר להבין הרי ממשמעות דברי חז”ל שהמשכן עדות לישראל שנתכפר לישראל נשמע כאילו הכל נתכפר, בצורה כוללת, אך האמת שרק חלק מהחטא נתכפר ואם כן מדוע בלשון המדרש נראה כאילו הכל נתכפר לבני ישראל? רואים מכאו יסוד גדול, והוא שלמרות הכעס וחרון האף שנשאר, עד כדי שלכפר על חטא העגל צריך את כל הפורענויות שבאו כל הדורות בכדי לכפרה, הכל זאת אם יש השראת השכינה, אם הקב”ה בינינו, גדול הדבר ועיקרי בעינינו עד כדי כך שזה נחשב כאילו הכל התכפר.

יהודי שקרוב אל ה’ גם אם חסר לו הכל, לא חסר לו כלום. להבאיר זאת סיפר הרב שך זצ”ל שקרא סיפור שקרה במלחמת עולם השניה מעדות של אחד מניצול השואה. קבוצת יהודים הובלה לאושוויץ על ידי הגרמנים הארורים כדי להשליכם לתאי הגז. דרכם של הגרמנים הייתה לאסוף קבוצת אנשים לעקור מפיהם את שיני הזהב, הכריחום להפשיט את בגדיהם ולהכנס ולרחוץ את גופם, והשלכיום לתאי הגז. קבוצה אחת המתינה בחדר עד שיכניסו אותם כשהם מוקפים בחיילים השומרים שלא יברחו.

יהודים אלו ידעו שהם עומדים למסור נפשם בקרוב וליהרג על קדושת ה’ וניתן לשאר מה הם הרגישו באותה שעה. והנה נזכר אחד מהם שהיום הוא יום שמחת תורה, הוא לא השאיר ידיעה זו אלא השמיע צעקה. יהודים! היום שמחת תורה, אמנם אין לנו ספר תורה כדי לרקוד עמו אין לנו חומש או סידור לרקוד איתם אבל ריבונו של עולם אותך יש לנו הבה ונרקוד עם הרבונו של עולם! והתחילו לרקוד.

סיים הרב שך האמינו לי שמקנא אני באנשים אלו, בתענוג שהיה להם האותה שעה הם רקדו אם הריבונו של עולם אפשר מהשהו יותר מזה.

הרי לנו מעשה ללמוד ממנו מה היא קרבת ‘ להיות בקרב ה’ אך איך מגיעים להתקרב אל ה’? התורה מצוה אותנו להדבק בחכמים להתקרב אל התלמידי חכמים שלומדים תורה יומם ולילה, והטעם לכך הוא כי הדבר הכי קרוב אל הקב”ה זה התורה ולומדיה והם אלה שמחכים את מידות ה’ יתברך ואם אדם מתקרב אליהם הרי ביכולתו להתקרב אל הקב”ה אבל אם אדם אינו מקורב לחכמים אינו יכול להתקרב אל ה’ יתברך ולזה אין קיצורים.

צמיד התורה

תפקיד האדם בעולם הוא לעשות את שלו. בפסוק אחד כתוב ויקם משה את המשכן, ובפסוק אחר כתוב ויהי בחודש השלישי הוקם המשכן, שואל המדרש אם משה הגים למה כתוב הוקם ואם הוקם לבדו למה כתוב הקים משה? אלא שבצלאל ואהלאב לא יכלו להעמיד את המשכן, באו אצל משה אמר משה רבנו של עולם איני יודע להעמידו אמר לא הקב”ה עסוק בידך ואתה מראה להעמיד והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימות.

המדרש מסביר שזו הסיבה שהפסוק אומר הוקם המשכן שבאמת המשכן קם מאליו, אמנם משה זכה שיכתב עליו ויקם משה מאחר שמסר נפשו להשתדל בה לכן נכתבה על שמו. צריך להתבונן, מדוע באמת לא ניתן למשה הכוחות להקים את המשכן מעצמו? הרי הוא הנהיג את כל בניית המשכן אם כן כאשר הגיעו להקמת המשכן למה לא ניתן לו הכח להשלימו? ועוד צריך לשאול איך יתכן שהקב”ה יאמר למשה עשה בעצמך תנועות של הקמה ואני יקים אותו ויקרא על שימך, וכי שייך על משה איש האמת שכל מה שרצה הוא שיחשבו שהוא הקים את המשכן?

הרב נתן ווכטפויגל זצ”ל מסביר לקח גדול שלומדים מהמדרש הנ”ל, שהרי כתוב בפרקי אבות “לא עליך המלאכ לגמור” בפשטות ההבנה היא שאינך מחויב לגמור המלאה אלא שאתה מחויב לעשות מה שביכולתך והשאר בידי שמים. אך כאן אנו רואים יותר מזה, אנו רואים שאינך יכול לגמור כלל ובכל זאת כל מה שמוטל עליך הוא להשתדל ולעמול אפילו שמלכתחילה אתה יודע שלא תגמור עדיין צריך ךעשות את השתדלותך בעבודת ה’ יתברך, אבל אם תשתדל ותעמול הקב”ה יגמור בעדך, וכמו שכתוב בתהילים אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ועל כן אסור לאדם להתיאש כאשר רואה שהוא משתדל בעבודת בוראו והוא אינו רואה תוצאות מידיות וכמובן היצר הרע רוצה שנתייאש, אלא צריך לזכור תמיד “ה’ יגמור בעדי”

ואפשר להוסיף ולומר שרואים אנו ממעשה משה שהקב”ה הקים אבל אמר למשה לעשות תנועות של הקמה כי באמת כל תנועותינו וכל מעשינו אין להם שום תקומה אם לא מילת ה’ בדבר, ואם נזכור זאת נתחזק בעבודת ה’

מעשה אבות

האנשים שהיו במחיצתו של רבי יהודה צדקה זצ”ל האמינו מאוד בכח ברכותיו שמתקימות. כאשר היה מברך, היה מברך בכל ליבו ומאודו כשהוא עוצם את עיניו וברוב התרגשות כל ברכה שיצאה מפיו טבולה בנחל של אהבת ישראל ששטף הימנו אין לתאר במילים כמה השתוקק לראות בטובתם של ישראל

מעשה היה באברך מלומדי הישיבה שבנו הפעוט חלה ואושפז בבית החולים במצב קשה, הרופאים חששו לחייו. בא מסם האב האומלל לפני רבי יהודה וספר צרתו. ציד קם והרגיע את רוחו, הוציא סוכריה ואמר קודם כל נברך “שהכל נהיה בדברו” (שהיא סגולה למתק הדינים) וברך בכונה ועינים עצומות כדרכו בקודש אחר התפלל תפילת מי שבירך לרפואת הילד ופטר את אביו לשלום

כאשר שב האב לבית החולים התבשר כי זה עתה הוטב במפתיע לילדו הקטן ומצב הולך ומשתפר, ולא עוד אלא תוך ימים מעטים התאושש הילד מחליו לגמרי והבריא לחלוטין.

דבר הלכה

כל המשקים ששותים בתוך הסעודה (של פת) אין מברכים עליהם חוץ מן היין שצריך לברך עליו בורא פרי הגפן

יין פוטר כל מיני משקים, ולפיכך אם בירך על היין אין צריך לברך על שאר משקין, ובתנאי שיהיו שאר המשקין לפניו בשעה שבירך על היין או שדעתו עלהם.

אין להסיר המפה והלחם מהשלחן אלא עד אחר ברכת המזון והטעם כדי שיהיה ניכר שמברכין לה’ יתברך על חסדו הגדול שמכיו מזון לכל בריותיו ועוד טעם מפני שהברכה אינה שורה על דבר ריק

כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם והטעם כדי שיהא מזומן לעני שיבא וגם כדי שיודה לה’ יתברך על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והתרנו כמו שכתוב אכול והותר

חידה

יש לך שתי פתילות שעל פתילה דולקת שעה בפני עצמה

אתה צריך לדעת מתי עברו 45 דקות

מה תעשה?