פרשת אמור 5776

peninei hamizrach

5776  פרשת אמור

שרשרת התורה

“וקצרתם את קצירה וכו’ ראשית קצירכם” התחיל בקצירה וסיים בקצירכם, וכתוב במדרש על הפסוק הזה, את הפסוק “מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”

מסביר רבי צבי פסח פראנק זצ”ל רבה של ירושלים, שהרי אין לו לאדם כלום בעולם הזה שהכל שייך להקב”ה, ומה יש לו לאדם? אלא מה שהוא מפריש לצדקה ולהקדש ולמצוות ונותנם להקב”ה וזה מה שיש לו לאדם.

לפי זה נבין מה שהתורה מצוה להביא עומר, שעל ידי  שעושה מצות הבאת העומר נעשית התבואה שלו, כמו שאמרנו שכל מה שאדם מוציא על המצוות זה הכסף היחיד שבאמת שלו, ולכן שינה הפסוק ואחר שאמר והבאתם את עומר אמר את קצירכם דהיינו מה שנעשה כבר שלכם.

וכך גם אמר יעקב אבינו ע”ה “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך” דהיינו רק מה שאעשר זהו מה שנותן לו ה’ יתברך כי זה ישאר קנינו לעולם.

ואמר מונבז המלך שאמרו לו קרוביו “מפני מה אתה מבזבז אוצרות אביך” השיב להם: “אבותי גנזו למטה ואני גונז במקום שאין היד שולטת שנאמר ולך תהיה צדקה”.

הרי שכל מה שהאדם עמל תחת השמים הכל הבל ואינו שלו, שלא נשאר ביד האדם אלא אך ורק מה שגונז למעלה בשמים, כמונבז המלך.

ובזה יובן המדרש מה יתרון לו לאדם וכו’ תחת השמש, דוקא תחת השמש אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו יתרון ולכן הסמיך המדרש פסוק זה לפרשת העומר.

צמיד התורה

“כי תבואו אל הארץ וכו’ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם”

התורה מצוה שבתחילת הקצירה יביאו את העומר ושתי הלחם, ואז יותר לנו לאכול מן התבואה החדשה.

וצריך לבאר הענין: מסביר המשך חכמה שהקב”ה אינו רוצה שבני ישראל יתגשמו בעבודת הקרקע ויעבדו וישכחו שהם יהודים בני יהודים וישכחו את יוצרם שהרי אף בעת אכילה שתיה ושנה של אדם צריך הוא לעשות הכול לשם שמים בכדי שיעבוד את בוראו בנאמנות

וכך גם במסחרו ובעבודתו של אדם צריך לעשות כן לשם שמים, ועל כן בתחילת הקצירה ציונו הבורא ברוך הוא להביא את העומר ראשית הקצירה בכדי שנתקדש ונתקרב אליו ובכך גם בסוף הקצירה ציונו במצות פאה לא תכלה לעני ולגר תעזוב אותם, וכן גם תוך כדי הקצירה לא תלקט, ואלה מצוות שמשרישות חמלה וחסד באדם שהם אמצעים להתקרב לה יתברך שהוא מלא רחמים וחסד

וכן כתב הפלא יועץ ובכל מה שעוסק מעניני העולם הזה יחשוב על התכלית, שעוסק בותו דבר כדי שיהיה לו עזר לעבודת האל יתברך שמו, וכל מעשיו יהיו לשם שמים על דרך הכתןב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. זה כלל גדול בתורה כי מתוך כך לא יצא מן השורה וישקול בפלס כל מעשיו במדב ובמשקל ובמשורה, ונמצא שכל ימיו רק עסוק על התורה.

 

מעשה אבות

בלשונו של הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל “רבי עזרה עטיה השיב רבים מעון” כנראה מהמעשה הבא.

בהיות חכם עזרה עטיה במצרים, בזמן מלחמת העולם הראשונה, אביו של אחד משומעי לקחו נפטר והלך לבית עולמו. הלך רבי עזרה לנחמו בבית האבלים, לצדו של המשתתף בשיעורים ישב אחיו הגדול, אותו אח לא היה שומר תורה ומצוות ואף עבד בשבת כימות החול. בראות האח הגדול שהגיע חכם גדול לביתם, שאלו: “בהיותי אבל עלי לגדל זקן במשך שלושים ימי האבל אבל אני חושש שמעסיקי יכעס על הופעתי בצורה כזו והוא עלול לפטר אותי מעבודתי האים יוכל כבודו למצוא היתר עבורי שיאפשר לי לגלח אחר השבעה”?

הבין רבי עזרה שעליו לנצל רגע זה לקרב את האח הרחוק מהתורה, עכשיו בהיותו בימי אבלו. עוד לפני שהתחיל לדבר נענה אדם אחד ואמר “אין בעיה ההלכה מתירה לעבוד בימי השבעה עצמה, אם אין לאדם צרכי היום יום, אולי אפשר להקל לגלח”.

שלא כהרגלו, התפרץ רבי עזרה לדבריו של האיש ואמר בחריפות לעבר האח, “האם לא די במה שמכרת את אמונתך עכשיו תמכור גם את אביך לפלא הוא בעיניי כיצד עולה בדעתך לגלח בימי אבל אביך”?!

הזדעזע האיש מאוד מהדברים ומיד החליט שלא יגלח זקנו בשום פנים ואופן אפילו אם יתפטר מעבודתו.

בתום ימי השבעה ניגש רבי עזרה לאח שמגיע לשיעורים, וביקש ממנו שילוה לאחיו כסף שיפתח עסק,  של עצמו ובכך יוכל לשמור שבת

עשה כן, והאח פתח חנות ולא עבד בשבת וראה ברכה.

דבר הלכה

לפני שאוכל פת שברכתו המוציא, צריך ליטול את ידיו, והטעם לנטילה מחמת שני טעמים: א) מפני סרך תרומה, דהיינו כיון שהידים עסקניות ונוגעות בכל דבר, ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה, והכהנים אכלו תרומה היו צריכים ליטול ידיהם קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן, וכדי שיהיו הכהנים רגילים הכהנים בזה, גזרו חכמים גם כן על כל איש ישראל האוכל פת שיטול ידיו, וגם בזמנינו שלא אוכלים תרומה מפני הטומאה, לא בטלה התקנה, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש לאכול בטהרה. ב) משום נקיות וקדושה, וסמכו על הפסוק והתקדשתם והייתם קדושים.

אם אוכל פת שיעור כזית (כשלושים גרם) יטול ידיו בלי ברכת על נטילת ידים, אבל אם אוכל כביצה (כששים גרם) יטול ידיו עם ברכה. וטוב להחמיר ליטול ידיו אף בפחות מכזית, בלי ברכה.

חידה

היכן רמוז בפרשתינו שצריך להתחתן בגיל 18?